הפרשה מתחילה בעלייה רוחנית , בהיטהרות הלווים וברצונם של אלו שלא יכלו להקריב קורבן הפסח, לקבל הזדמנות נוספת .
ומהצד השני , העם ממשיך להתלונן ומתגעגע לבצלים ואבטיחים שאכלו חינם במצרים.
מה הפרשה מלמדת אותנו ? להתעלות מעל דברים קטנים וקטנונים.
יש אנשים שכל הזמן מתלוננים על הכל, הם נשארים קורבנות נצחיים, כיוון שלא מוכנים לקחת אחריות.
לעיתים זה על אוטומט, התגובות הקורבניות, מתוך "תכנות" במוח, שאנחנו לא מודעים אליו והרי תת המודע שולט עלינו 93%.
הדבר יכול לבוא לידי ביטוי ביום יום שלנו בכל מיני מצבים שאנחנו שופטים ואומרים דברים שלא באמת התכוונו.
הפרשה מלמדת לנו להתעלות, מעל מצבים לא נעימים. לא לאפשר לשד הקטן לנהל אותנו, אלא אנחנו לנהל את התגובות ואת נקודת המבט שלנו.
בני ישראל התלוננו על "המן" שאכלו במדבר. ונאמר על "המן" שהטעם היה טעם כפי שדמיינו. אלו שהתלוננו, הטעם היה מר ואלו שהייתה להם חשיבה חיובית, הטעם היה מופלא
צורת החשיבה שלנו חיובית או שלילית, מאפשרת לנו להתעלות על ומעל הדברים .
אגב, גם משה עצמו מתעלה. למשה היה קשה להתמודד עם התלונות של העם והוא מקבל סיוע מהבורא, אשר ממנה 70 זקנים חכמים שיעזרו למשה בהנהגת העם. משה בצניעותו אומר, "מי ייתן כל עם ה' נביאים, כי ייתן רוחו עליהם".
כלומר, משה לא חושש ממעמדו, הוא מתעלה, מפרגן ורואה את התמונה כולה.
בסיום של הפרשה, מסופר על מרים שחלתה בצרעת – (ככל הנראה בשל לשון הרע שדיברה על משה) ועל הניסיון של משה לרפא אותה .
"ויצעק משה – "אל נא רפא נא לה"
ותמיד יש תיקון, ריפוי והזדמנות נוספת. בליל יד' בניסן, ליל הפסח, יש אנשים שלא יכלו להשתתף, כיוון שהיו טמאים בשל קבורת המתים. משה מבקש מהבורא הזדמנות נוספת ומקבל אותה בי' באייר, "פסח שני"
תמיד יש הזדמנות נוספת לתיקון.