פרשת השבוע "ויגש" אחת הפרשות המרגשות בתורה.
יוסף מאשים את בנימין (אחיו הקטן) שגנב את הגביע ומחליט להשאיר אותו במצרים.
יהודה אוזר אומץ ומגיע ליוסף בבקשה ובתחינה לשחרר את בנימין ומספר לו, על יעקב אשר שבור מאז היעלמות יוסף ולא יוכל להתמודד עם אובדן של בן נוסף.
יוסף שומע ולא מתאפק. הוא פורץ בבכי ומגלה את זהותו לאחיו. הוא מנשק את אחיו ואומר להם שהוא סולח להם כי ככל הנראה היה צריך לעבור את הדרך הזו שבסופה הביא אותו להיות משנה למלך מצרים.
בעקבות הגילוי, יעקב וכל משפחתו יורדים למצרים וחיים חיי רווחה ועושר.
יהודה, דואג לבנימין הקטן ולאביו יעקב, הוא מקבל החלטה להעיז ולגשת "ויגש" ליוסף שהיה במעמד על. למרות שעל פניו, זה נראה דבר בלתי אפשרי. יוסף נראה מאיים, נעול וסגור.
הרבה פעמים, אנחנו חוששים לפעול, שמה נתקל בתגובות נוקשות או בדחייה. זה יכול להיות מול מעסיק, מול אח, חברה, ילד.
יהודה מעז, הוא נחוש, הוא ניגש ליוסף עם גישה חכמה, דיפלומטית ואמונה פנימית שאומרת "מקסימום זה יצליח לי". בדרכו הוא הוא מממש את חוק התיקון האלוהי.
כל דבר שאנחנו עושים, חוזר אלינו, חוק הקארמה, חוק התיקון האלוקי, שכר ועונש.
יהודה, הוא זה שהציע למכור את יוסף במקום להרוג אותו. הוא חשב שאם ימכרו את יוסף, לא יאונה משהו רע לאחים ("וידנו אל תהיה בו"), אבל הוא שגה.
במקרה הזה, יהודה מקבל הזדמנות לתיקון, הפעם הוא נלחם על אחיו הקטן, הוא אפילו מוכן להיות עבד במקום בנימין.
שלום בית וחיבור משפחתי, מביאים לשפע לכולם. לאחר "ויגש" של יהודה, שערי השפע נפתחים ויוסף מצליח לכלכל את כל החמולה ברווחה.
יוסף סולח ומוחל, כולם עושים חשבון נפש, שמים את האגו בצד ואת הלב המשפחתי במרכז ועל כן זוכים לשפע רוחני וגשמי. הרבה פעמים יש לנו התנגדות לומר סליחה למישהו שפגע בנו (ואני לא מדברת על פגיעה קשה) קשה לנו להשתחרר תחושת הפגיעה מהעלבון מהקושי שהדבר גרם לנו. אבל ככל שנחזיק את הפגיעה, "נרעיל" את עצמינו ולא נדייק מה מביא איתו השיעור כשאנחנו לוקחים אחריות על החלק בנו שהביא לכאב, לקושי, מתעוררת אמפטיה חמלה ואהבה לעצמינו ולעיתים לאדם האחר וממרחק של זמן ופרספקטיבה, אנחנו מצליחים לראות את האחר .